החלטה בתיק בש"פ 2694/10

             ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט ד"ר א' סטולר) בעמ"ת 33192-03-10 מיום 28.3.2010 לפיה אין לשחרר את העורר כליל ממעצר הבית שבו הוא נתון ועליו לשהות בביתו במעצר בית מדי יום בין השעות 18:00 ועד 08:00 למחרת.

העובדות על פי כתב האישום

1.        נגד העורר הוגש כתב אישום במסגרתו יוחסו לו עבירות של סחר בסם מסוכן [לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים)]; החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית (לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים) ושיבוש מהלכי משפט (לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). 

2.        על פי המתואר בכתב האישום, בתאריכים שונים (במהלך כשלושה שבועות עובר לתאריך 22.11.2009) הגיע הקטין ד.ג. (להלן: הקטין) לבית העורר, שם מכר לו העורר סם מסוכן מסוג חשיש בכמויות ובמשקלים שונים בתמורה לסכומי כסף מזומן בסך 100 ש"ח בכל פעם. בחלק מן המקרים נפגש לאחר מכן הקטין עם קטין אחר בגן ציבורי ומכר לו את הסם המסוכן.

           ביום 7.3.2010, במהלך עימות שנערך בין העורר לבין הקטין בתחנת המשטרה, שיבש העורר הליכי משפט בכך שבעת שחוקר המשטרה הותיר את השניים לבדם אמר העורר לקטין: "תגיד ששיקרת". בהמשך, חזר בו הקטין ושינה את גרסתו.

הליכים קודמים

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בדיון שנערך בבית המשפט לנוער בבית משפט השלום ברחובות ביום 10.3.2010 לפני כבוד השופטת ש' דקל נווה טען בא כוח העורר כי אין בתיק זה ראיות לכאורה להרשעה, כי קיימת אפליה ברורה בין העורר לבין שני אחרים המעורבים בפרשה שלא נעצרו ואף לא הוגש נגדם כתב אישום וכי המשיבה השתהתה ללא כל סיבה במשך ארבעה חודשים עד להגשת כתב אישום.

           ביום 11.3.2010 החליט בית המשפט לנוער (כבוד השופטת ש' דקל נווה) כי קיימות ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעה וכי משקלן הראוי ייקבע במהלך הליך ההוכחות. בית המשפט לנוער ציין כי קיים כרסום מסויים בעוצמת הראיות לנוכח הגרסאות השונות שמסר העד המרכזי, הקטין. יחד עם זאת, קבע בית המשפט לנוער כי אין בכרסום זה כדי לקבוע שאין ראיות לכאורה, אלא שיש להתחשב בו במסגרת שקלול הנתונים והאיזון הראוי במסגרת ההחלטה האם יש לעצור את העורר עד תום ההליכים או לשחררו לחלופת מעצר. בית המשפט לנוער קבע כי עבירות הסמים המיוחסות לעורר יוצרות חשש סביר ששחרורו יביא לסיכון ביטחון הציבור ובצירוף לעבירה המיוחסת לעורר של שיבוש הליכי חקירה, מקימות עילת מעצר. יחד עם זאת, בחן בית המשפט לנוער את השאלה האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר, תוך שהוא מתחשב בגילו של העורר, בעובדה כי מיוחסות לו עבירות סחר בסמים בכמויות קטנות יחסית ולא בסמים "קשים", בעוצמת הראיות לכאורה, ובעובדה שלא ניתן הסבר לכך שהמשטרה המתינה שלושה וחצי חודשים מאז שנמסר לה המידע על עבירות הסחר שביצע לכאורה העורר ועד שהגישה את בקשת המעצר. בית המשפט לנוער אף ציין כי מדובר בעורר שטרם ריצה מעצר וכי בעבר עמד לדין רק פעם אחת בגין עבירת אלימות ומשפטו הסתיים ללא הרשעה. נוכח כל האמור, סבר בית המשפט לנוער כי יש מקום לבחון את אפשרות חלופת המעצר והורה על עריכת תסקיר על ידי שירות המבחן. לאחר שהתקבל התסקיר החליט בית המשפט לנוער ביום 17.3.2010 לשחרר את העורר למעצר בית מלא בבית אביו הכולל פיקוח אלקטרוני ואנושי.

4.        העורר הגיש לבית המשפט המחוזי מרכז ערר על החלטתו האמורה של בית המשפט לנוער תוך שהוא טוען שבית המשפט לנוער שגה בכך שקבע כי ישנן ראיות לכאורה בתיק ובכך שלא התייחס לאפליה בין העורר לאחרים. לאחר ששמע את טיעוני הצדדים ותוך הדגשת החולשה בראיות לכאורה במקרה הנדון, קבע בית המשפט המחוזי ביום 28.3.2010 כי יש לשנות את תנאי מעצרו של העורר. בין היתר נקבע כי יבוטל האיזון האלקטרוני וכי העורר ישהה במעצר בית רק החל משעה 18:00 בכל ערב ועד למחרת בשעה 08:00 ולא ייצור קשר עם מי מהמעורבים בפרשה.

           על החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפניי.

טענות העורר

5.        העורר - באמצעות בא כוחו, עו"ד יוסי ציטיאט - טוען כי טעה בית המשפט קמא משלא נתן משקל לכך שהקטין (שהינו העד היחידי הקושר את העורר לעבירות) הודה כי שיקר במשטרה. העורר סבור כי אין מדובר בעדויות סותרות שיוצרות כרסום בראיות אלא מדובר בעדות של אדם שנתפס כשברשותו סמים והודה כי הוא מוכר סמים בבתי ספר, הודה כי שיקר במשטרה ואף הסביר מדוע שיקר (על פי הודעתו, לא רצה לספר כי קיבל את הסמים משכנו ב.צ. על מנת לא לסבך את הלה). העורר טוען כי בנסיבות אלה, כאשר כל הראיות האחרות עומדות בסתירה מהותית לגרסתו של הקטין, המהווה אף שותף לדבר העבירה המיוחסת לעורר, צריך היה בית המשפט קמא לקבוע כי לא ניתן יהיה לבסס הרשעה בתיק רק על סמך גרסתו הראשונה של הקטין.

           העורר טוען עוד כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר לא נתן את מלוא המשקל לאפליה בין העורר לבין שני האחרים, המתבטאת בכך שנגד האחרים טרם הוגש כתב אישום למרות שעוצמת הראיות נגדם גבוהה בהרבה מהראיות נגד העורר. לטענת העורר, האפליה בינו לשני האחרים מקבלת משנה תוקף לנוכח תגובת בא כוח המשיבה בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי, לפיה הסיבה שבגינה נגד האחרים לא הוגש כתב אישום הינה מחוייבות המשיבה להוציא הודעת שימוע לנאשמים. העורר סבור כי בנסיבות אלה אין שום עילה להפלותו לעומת האחרים ולמנוע ממנו את הליך השימוע. בהקשר זה הפנה בא כוח העורר לדבריי בבש"פ 6652/08 אזברגה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.8.2008) (להלן: פרשת אזברגה), לפיהם עיקרון השיוויון בין נאשמים מחייב, לעתים, שחרורו של נאשם אחד בעקבות שחרורו של נאשם אחר כאשר מדובר בנסיבות דומות או זהות.  בא כוח העורר אף טען כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר לאחר ששמע את טיעוני הצדדים והחליט להקל את תנאי מעצרו בכל זאת לא השווה בין העורר לאחרים. העורר טוען כי אם טענת האפליה מתקבלת הרי שיש לבטל את האפליה לחלוטין, דהיינו ליצור שיוויון מוחלט בין העורר לאחרים, ולא לצמצם את גודל האפליה.

           בא כוח העורר חזר על הטענה לפיה המשטרה השתהתה במשך כארבעה חודשים עד שהגישה את כתב האישום נגד העורר.

           בא כוח העורר טען כי העובדה שהעורר ביקש מן הקטין לומר שאינו מכיר אותו ולהפסיק לשקר אינה מצביעה על שיבוש הליכי חקירה, אלא מדובר בביטוי לאמת הפנימית של העורר.

           לנוכח כל האמור, מבקש העורר מבית משפט זה לקבוע כי הראיות המצויות בתיק אינן מספיקות כדי להביא להרשעה ומצדיקות את שחרורו של העורר, שהינו קטין, בתנאים שאינם כה קשים ומכבידים. כמו כן מבקש העורר לקבוע כי אכן ישנה אפליה בינו לאחרים ולכל הפחות להחיל דין אחיד על כולם.

טענות המשיבה

6.        המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד סיון רוסו - טוענת כי בעניינו של העורר לא היה צורך בעריכת שימוע לפי סעיף 60א(ז) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1996 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) היות שהוא היה עצור בעת שהוגש כתב האישום נגדו.

           באת כוח המשיבה ציינה כי חומר הראיות בעניינו אחד האחרים (ב.צ.) נבחן וכי טרם הוחלט שלא להעמידו לדין.